בית חב"ד רמת-אליהו נווה-ים (ע"ר)

רח' פנינת הים 7 נווה-ים ראשון-לציון

א-ה 10.00-13.00

תמיד זמינים עבורכם גם בטלפון

03-9618874

מנהל בית חב"ד
ושליח הרבי מליובאוויטש
הרב חנן כוחונובסקי

חסיד חב"ד בקרב

רס"ר רמי מאיר, חסיד חב"ד, גוייס בצו 8 בליל שבת חול-המועד פסח, והיה עם הפלוגה שלו במוקד הלחימה הקשה ביותר – במחנה הפליטים בג'נין ♦ אמונה איתנה בלב התופת

מוקד הלחימה הקשה ביותר במבצע 'חומת מגן' היה במחנה הפליטים בג'נין. מחנה זה ידוע מכבר כקן הצרעות המסוכן ביותר. ממנו יצאו פיגועי-התופת האכזריים והמחרידים. שם גוייסו והוכשרו עשרות מתאבדים. המשימה לנקות את מוקד הטרור הזה הוטלה על שתי פלוגות מילואים, שגוייסו בצווי שמונה.

אחד הלוחמים שם, שגם נהנה מהתואר 'זמן הפלוגה', הוא רס"ר ר' רמי מאיר, חסיד חב"ד מכפר-חב"ד, שחגג אז יום-הולדת 41. בשל גילו הוצא ממעגל המילואים הפעיל ונחשב 'מוקפא', אך בליל שבת חול-המועד פסח, בשעה 11:30 בלילה, דפקו על דלת ביתו ומסרו לו צו שמונה. רמי אסף במהירות את פריטי הציוד הצבאי שכבר שכח היכן הם, צרר בחיפזון מצות, יין וקצת אוכל, ויצא לדרך.

ליל שבת חול-המועד פסח, 29 במרץ 2002

אני מסיים סעודת שבת בחיק המשפחה, ויוצא להגיד מזל-טוב ב'שלום-זכר' בשכונה. סביב השולחן מדברים על תושבים שכבר גויסו. כמה מהחברים מתבדחים על חשבוני: "אמרת שאתה קרבי, הנה לא קראו לך". האמת, לא ציפיתי שאקרא בצו שמונה. אמנם אני שייך ליחידת חי"ר קרבית, אבל כבר עברתי את גיל 41, ולכן אני נחשב 'מוקפא'. רק לפני כמה שבועות חגגנו את עובדת היותנו 'ותיקי' הגדוד, שכבר יצאנו משירות מילואים פעיל.

11:30 בערב. דופקים בדלת. צו שמונה. אני מנסה להתארגן. בזמנים כתיקונם היה לי צ'ימידן מוכן עם כל הציוד הדרוש להקפצה מיידית. עכשיו הכול מפורק ומפוזר במקומות שונית בבית. האישה והבנות מצטרפות למאמץ ואני אוסף פריט לפריט. בשלב כלשהו אני מתלבט אם לקחת את התפילין. אני נזכר בסיפור על ר' מאיר פריימן ז"ל, שגוייס בעצם יום-הכיפורים, ולקח עמו את הלולב והאתרוג, ואני מכניס את התפילין לתיק.

חצות. אני עולה לאוטובוס, מנופף לשלום לילדים. אני הראשון באוטובוס, שמתחיל עכשיו סיבוב ארוך ביישובי הסביבה. ברצוני לציין לשבח את התנהגות הנהג. לא הדליק רדיו ולא עישן, מתוך כבוד לי. האוטובוס הסתובב במשך הלילה ואסף מגוייסים.

עליי להודות שמצב-רוחי היה שפוף למדיי. ככלות הכול, הדבר נחת עליי בהפתעה, ובבת-אחת עברתי משלוות השבת הקסומה בכפר-חב"ד לטלטולים באוטובוס במשך הלילה. ב-3:00 לפנות בוקר עלה לאוטובוס בצפרייה קצין מסיירת אגוז. ראיתי את הבחור אץ ושמח שגייסו אותו, מלא מרץ להיכנס ולהכות במחבלים בכל הכוח. הבחור הזה שינה באחת את מצב-רוחי, וגם אני התמלאתי עוז ונחישות, כשאני מהרהר על הזכות שנפלה בחלקי להגן בגופי על ביתי, על אשתי וילדיי, ועל עם-ישראל כולו.

בשעה 6:00 בבוקר הגענו למחנה עופר, שם שוכן הימ"ח שלנו. היה בלגן לא קטן. איתור הציוד והכנת הכלים לקחו זמן רב. בינתיים התחלתי לחשוב על תפילת שחרית. בבית-הכנסת כבר התאספו כמאתיים איש. היו שם מכל הסוגים – כיפות סרוגות, חרדים, ספרדים, חסידים.

בסוף התפילה ניגש אליי בחור חוזר בתשובה. הוא שאל אם יש לי מצה שמורה עבודת-יד. הוא סיפר, כי אינו אוכל אלא מצה כזאת, ולכן לא אכל כלום מאתמול. עשיתי קידוש, אכלנו מהמצה ואילתרנו סעודת שבת כלשהי. האווירה הייתה די מרוממת. זה היה מחמם את הלב לראות את רוח ההתנדבות. פגשתי שם אב לשישה, שבא והתגייס. שמחתי לפגוש את רס"ן משה גרסטנר, המ"פ שלנו, קצין משכמו ומעלה.

יום א, ח"י בניסן, ג' דחול-המועד פסח, 31 במרץ 2002

בבוקר הודיעו לנו שאנחנו עולים לג'נין, ולצורך כך עוברים אימון במתקן צבאי בצפון. הגענו לבסיס בשעות הצהרים והתחלנו את האימונים וסדרת תרגילים על לחימה בשטח בנוי.

יום ב, י"ט בניסן, ד' דחול-המועד פסח, 1 באפריל 2002

אני מכונה אצל החבר'ה זקן חיילי הפלוגה. אני כבר איתם משנת 82, כשנכנסנו ללבנון לכבוש את צידון. בני גילי, שכבר עברו את לבנון, מכירים את כל השיטות בעל-פה. לכן ביקשנו מהמ"פ אישור לקפוץ הביתה להצטייד בציוד חיוני. מהבהילות של הגיוס בליל שבת לא לקחתי הרבה דברים חיוניים. חוץ מזה, גם לא אכלתי כלום בבסיס, בגלל הפסח. רציתי לבוא הביתה לאכול משהו.

המ"פ אישר לנו לצאת ב-5:30 לפנות ערב ולחזור למחרת בבוקר. יצאתי הביתה. הגעתי בערך ב-10:00. אכלתי ארוחה חמה (האחרונה עד שעת רישום הדברים), ותפסתי כמה שעות שינה על מיטה. דבר שעכשיו נראה לי רחוק מאוד.

יום ג, כ' בניסן, ערב שביעי-של-פסח, 2 באפריל 2002

ב-7:00 בבוקר שבנו לבסיס, לתוך ההכנות האחרונות לקראת היציאה לג'נין. המפקד נתן לנו תדריך לקראת מה שאנחנו הולכים. בדיעבד מתברר שלא הייתה הערכה נכונה של עוצמת ההתנגדות שנתקלנו בה.

באוויר עמד מתח. הרגשתי צורך לומר כמה מילות חיזוק ועידוד. פתחתי את החומש וקראתי כמה פסוקים המדברים על הצורך להילחם בנחישות, בלי מורך-לב. המ"פ לא הסתפק במילים הספורות שאמרתי וביקש שאדבר עוד ואחזק את רוח החיילים. דיברתי על בסיס דברי הרמב"ם, שכשיוצאים לקרב צריך לצאת מתוך אמונה בניצחון ובלא חשש, כי ה' הולך עמנו.

בערב ירד גשם סוחף. היינו קבוצה די גדולה של דתיים. עם כניסת החג עמדנו מתחת פנס להתפלל ערבית של חג. הרב של הגדוד נתן לנו שיחת מוטיבציה. אחר-כך עשינו קידוש על הנגמ"ש. לי היו יין ומצות, וכך עשיתי מעין סעודת חג.

אחר כל זה יצאנו בשיירה גדולה וכבדה, שכללה טנקים, נגמ"שים, דחפורים כבדים ועוד כלי-רכב שונים. הגענו למחנה הפליטים בג'נין בשעות הבוקר. חצינו את המחנה, והכול היה שקט. לא נורתה אף ירייה אחת. לכאורה היה נראה שהכול הולך להיות קל ופשוט, אבל הרגשנו מתיחות באוויר, אף שלא ידענו למה. אני זוכר את המילים האחרונות של המ"פ. "זה לא צחוק. זה מבצע צבאי. פיקדתי על הרבה מבצעים בחיי, אבל זה המבצע האתגרי ביותר שלי".

יום ד, כ"א בניסן, שביעי-של-פסח, 3 באפריל 2002

הגענו לרכס בפאתי היעד. המ"פ נתן תדריך אחרון, והכוחות יצאו לדרך. השעה הייתה 11:30 בבוקר. ניצלתי כמה דקות פנויות כדי להתעטף בטלית ולהתפלל שחרית. פתאום אני שומע את אחד הקשרים צועק בקשר: "קודקוד נפגע". אחרי זמן-מה התברר שזה ה'קודקוד' שלנו, משה גרסטנר הי"ד. הוא נפגע מירי של צלף, שפגע ישר ברקתו. במסירות-נפש עצומה ותחת אש תופת חילצו אותו ומסוק פינה אותו, כשהוא פצוע קשה.

בקרב הלוחמים השתררה אווירה מאוד לא נעימה. במקביל גם נפצעו עוד שני חיילים. ההרגשה הייתה קשה. באותו רגע לקחו הסמ"פ שלנו ושלושת המ"מים את הפיקוד והנהיגו את הפלוגה בצורה יוצאת מן הכלל. לדעתי, הם התנהגו למופת בשעת משבר.

סיימתי בלב כבד את התפילה ועשיתי קידוש. פתאום בא אליי השליש של הגדוד ואמר שמשפחתו של גרסטנר מבקשת את חפציו האישיים. אני לא ילד. הבנתי מיד את משמעות הדבר. המהלומה הייתה נוראה לכולנו, ולי אישית במיוחד.

אבל מיד התעשתתי. אנחנו במלחמה ואין מקום לתחושות של דכדוך. חייבים להתחזק ולחזק את החברים. לפנות ערב התאספו סביבי כשלושים חיילים. הוצאתי את מעט המצות שנשארו לי ובקבוק יין, ואמרתי לחבר'ה, שבשעה הזאת עורכים 'סעודת משיח', כדי לחזק את האמונה בגאולה הקרובה. מפי כולם באה התשובה, כאילו היו איש אחד – "עכשיו אנחנו צריכים רק את המשיח". חילקתי לכולם מהמצות ומהיין וקרה לנו נס פך השמן – המצות והיין הספיקו לשלושים איש.

יום ה, כ"ב בניסן, אסרו חג-פסח, 4 באפריל 2002

במשך כל היום התנהלה במחנה לחימה עזה. אני עסקתי בהובלת כוחות מנקודה לנקודה, בנגמ"ש. כל עוד אתה בנגמ"ש, אתה יחסית מוגן, אם יודעים להיזהר ממטעני החבלה שהמחבלים פיזרו. הבעיה מתחילה ברגע שמוציאים את הראש החוצה או כשמנסים לעבור מבית לבית.

במחנה התמקמו צלפים בעמדות מוסתרות ומוגנות, והיה קשה מאוד לאתר את מקומם. הטנקיסטים ביקשו מאיתנו להצביע על מקורות הירי, אבל הדבר היה קשה מאוד, כי הם ירו ירי מאוד מדוייק וממוקד. אחד החיילים עשה ניסוי – הוא השחיל כובע פלדה על מקל והוציא אותו החוצה, ומיד נפגע הכובע מהירי.

בתוך כך נמסרו לנו התראות, שחוליות מחבלים מתכוונות להתאבד ליד ריכוזי כוחות של צה"ל. הדבר חייב אותנו לשמור עוד יותר בשבע עיניים.

בינתיים נגמר לנו האוכל. התקשרתי לכפר-חב"ד, ליעקב קניג, וביקשתי שידאג להעביר אלינו יין לקידוש, לחמניות, צ'ופרים. ביקשתי גם קפה ותה. תיאמתי עם הרס"פ, שליווה פצוע ואח"כ נסע ללוויה, שיביא עמו את האוכל. והוא אכן חזר לקראת השבת עם תיק מלא אוכל, שאִפשר לנו לעבור את השבת.

יום שישי, כ"ג בניסן, 5 באפריל 2002

סיימתי משמרת של שמירה, והתחלתי להתפלל שחרית. סיימתי את התפילה בערך ב-7:00. פתאום בא אליי אחד מהחבר'ה של הפלוגה השנייה וביקש להניח תפילין. בעקבותיו הגיעה כל הפלוגה, וליד התפילין נוצר תור. חבר'ה שתמיד סירבו, התחילו להניח. לא הבנתי מה קרה.

ואז אחד החיילים סיפר על מותו המזעזע של עינן שרעבי הי"ד. הוא היה בתוך הכוחות שהשתלטו על המחנה. הכוח סיים לטהר בית ועינן תפס פינה שקטה, התעטף בטלית והניח תפילין ועמד והתפלל שחרית. צלף פלסטיני ניסה לירות מבעד לחלון אל תוך הבית. לרוע המזל, כדור אחד פגע בסורג החלון, שינה את כיוונו ופגע פגיעה קטלנית בעינן שרעבי. כאות הזדהות עם העובדה שחברם נהרג בעודו מניח תפילין, באו כל חבריו אליי וביקשו גם הם להניח תפילין.

שבת-קודש, כ"ד בניסן, 6 באפריל 2002

ביום שישי לפנות ערב הורו לצוות שלנו לצאת ולהתמקם בשדה, בשיפולי ההר. אמרתי לחבר'ה, בואו נארגן מניין. חיש-מהר נוצר מניין לתפילה, שאגב, מחציתו הורכבה מחיילים לא-דתיים. קשה לתאר את ההרגשה של אמירת "לכה דודי לקראת כלה" בשדה הפתוח, בתוך מוקד הלחימה העז ביותר.

אחרי קבלת שבת עשיתי קידוש. יש לציין שכל החבר'ה המתינו עד שאקדש על היין ואז עשינו סעודת שבת בשדה. הייתה אווירה מאוד מרוממת, וגם אוכל היה בזכות הלחמניות, הטונה, הלוף, וכמה עגבניות.

שעתיים אחרי זה הגיעה אספקה עם תחמושת ועם אוכל חם, אבל החבר'ה כבר היו שבעים.
כל יום השבת נשארנו באותו מקום, בעוד במחנה הפליטים מתקדמת הלחימה בית אחר בית. לפנות ערב, בין תפילת מנחה של שבת למוצאי שבת, ריכזנו את החיילים ולמדתי איתם פרקי אבות.

במוצאי השבת יצאנו למשימה מורכבת של חבירה עם כוח מיוחד שהגיע למקום, כדי לסיים את ההשתלטות על מחנה הפליטים. זו פעולה קשה ומסוכנת, שבה נדרשת עירנות גבוהה כדי שהלוחמים לא ייפגעו.

הלכתי לישון בשעה 2:00 אחר חצות. ב-4:00 מעירים אותי. החבר'ה שלנו חזרו מתוך מחנה הפליטים ורצו לאכול משהו. הייתה שמחה אדירה לפגוש את כל החבר'ה בריאים ושלמים. כמעט לא היו דיבורים. רק לחיצת יד או טפיחה על השכם, בלי מילים, אבל זה אומר הכול. קצין מהיישוב עלי, בחור דתי, שאל אותי: "יש לך יין? עוד לא עשיתי הבדלה". בדיוק נשארה לי כוס יין. הבחור עשה הבדלה ורק אז החבר'ה נגעו באוכל.

יש לציין כי במשך כל הימים האלה אנחנו ישנים 3-4 שעות שינה בלילה. אפילו על מקלחת או החלפת בגדים אין מה לדבר.

יום א, כ"ה בניסן, 7 באפריל 2002

בבוקר קיבלנו פקודה לעבור לשטחי כינוס אחרים. כל מי שעבר לידי ביקש להניח תפילין. בא אליי בחור ושאל איך לברך הגומל. שלושה כדורים שרקו לו ממש מעל הראש. זה בחור שלא הניח תפילין בעבר, ועכשיו בא ואמר שהוא רוצה להודות לקב"ה על הניסים שאירעו לו בתוך במחנה.

מרגש לראות את רוח ההתנדבות הנפלאה אצל החבר'ה. שני חברים שלנו סבלו מהתייבשות בבית שבו שהו ורופא שלח אותם לפינוי. הם ניהלו ממש קרב לחזור ללחימה, אף שידעו שהם נכנסים לתוך התופת.

היו חבר'ה שבאימונים לא ראינו אותם ועכשיו כולם פה. רואים כאן את עם-ישראל בשעותיו היותר יפות. כל הדיבורים על סרבנות הם כאילו מפלנטה אחרת. כאן רואים בדיוק את ההפך.

בשעות הערב ההשתלטות על המחנה הולכת ומסתיימת. חמושים בעשרות נכנעים ומוסרים את נשקם. עדיין יש כמה כיסי התנגדות, אבל אני מאמין שעד הבוקר ובמשך יום המחרת נצליח בע"ה לסיים את טיהור המחנה ונחסל גם כיסי התנגדות אחרונים אלה.

מערכת האתר

השאירו תגובה