אודליה מימון

דווקא כעת, בימי אלול, בזמן של התבוננות וחשבון נפש, חשוב לזכור את זה. להתבונן על עצמנו בעין טובה, ולזכור שגם אם נראה לנו שאנו "תקועים" באותה נקודה, זה רק נדמה. אולי מדובר על  אותו הציר, אך אנו במקום אחר, גבוה יותר. צמחנו. התפתחנו. וכעת נדרש מאתנו לעלות עוד שלב בסולם של החיים.

מה עושים עם המילים שאין להם כיסוי במציאות? האם עדיף שלא לומר אותן בכלל? חשוב להדגיש כי כמעט תמיד המילים וההבטחות, באות מתוך רצון אמתי. אלא שהיישום במציאות מורכב וקשה הרבה יותר (מהדיבור..).

העולם שלנו מלא בכאב. אנשים הסובלים מייסורי נפש למיניהם, מכאבים של ייסורי גוף. צער על זוגיות מרוחקת, על בדידות, על קשיי פרנסה, על צער במשפחה,

אין לנו יכולת לשלוט בביקורת שנקבל. איננו יכולים לוודא מראש שכל ביקורת שנקבל תאמר בטון חם, אוהב ומפרגן. איננו יכולים להחליט מראש מי יגיד לנו ביקורת ומי לא. אך אנחנו כן יכולים לבחור את הדרך שבה אנו מתייחסים לביקורת.

כשהתעודה מגיעה לידנו, על מה אנחנו מסתכלים קודם? על הציון באנגלית, או על ההתנהגות? ובעיקר, ממה אנו מתפעלים יותר, ממילות ההערכה של המורה על המידות הטובות, או מהציון הגבוה בחשבון?

כולנו זקוקים לתחושה שמאמינים בנו, שרואים את הטוב שבנו, מעבר לכל נפילה או משבר. אך נדמה כי אלו הזקוקים יותר מכל לתחושת האמון שלנו כלפיהם – ילדנו.

בדור האינטנסיבי שלנו, נדמה שהלחץ והמתח הוא חלק מהתמודדות של כולנו כמעט. יש פעמים בהם הלחץ הוא דבר חיובי המקדם אותנו לעשות, לפעול ולהתאמץ. אך עם זאת יש פעמים לא מעטות בהם הלחצים, והחששות מאיימים עלינו, מגבילים ואף מביא לירידה בערך עצמי ולבלבול גדול. אז מה עושים עם הלחץ הזה?

הבן שלי, ילד בן 8, אמר לי אתמול בערב, שהוא לא אוהב את אמא. לא ידעתי מה לענות, והאמת שגם נלחצתי, ואמרתי לו, שאסור להגיד ככה. הבוקר הוא שוב אמר לי שהוא אוהב רק אותי… ושוב לא ידעתי איך להגיב! אשמח לקבל עצה מעשית".

פעמים רבות התבקשתי ונשאלתי – מתי תוכלי לכתוב משהו על דחיינות? אבל איכשהו תמיד דחיתי את זה. "אכתוב על זה לעלון הבא…אבל החלטתי… לעשות דוגמה אישית! כשכותבים על תופעת הדחיינות, צריך לכתוב על כך- והיום!

כשבעלי אמר לי: "אני רוצה שהמצב ישתנה, אני רוצה לעשות שינוי!", נכנסה בי תקווה ואור. מדוע בעצם, מה מיוחד במילים הללו? ומדוע אני משתפת אתכם בזה ?